לפני 20 שנה נפצעה ענתי טפלר בתאונת עבודה שהותירה אותה ללא יכולת להניע את רגליה.
ביום שרופאיה בישרו לה שלעולם לא תוכל שוב ללכת היא נתקלה בכתבה על אודות שיטת הטאי-צ'י ונרשמה לכיתת לימוד. אחרי חצי שנה של אימונים מפרכים שנמשכו תשע שעות ביום הרגליים שלה נעורו
מי שמגיע בפעם הראשונה לטיפול אצל ענתי טפלר, מטפלת בטאי-צ'י וצ'י-קונג מכפר סבא, לא מעלה בדעתו שהאישה החיונית הזאת התקשתה פעם ללכת על רגליה. הוא גם לא ינחש לעולם, אלא אם היא תספר לו, שהרופאים שטיפלו בה ניבאו לה נכות לשארית חייה בלי להשאיר כמעט שום מקום לתקווה. אבל הסיפור של ענתי, בת 51 , נשואה ואם לשתי בנות, דווקא נושא בתוכו הרבה תקווה, שבאה מיד אחרי היאוש והפציעה הקשה. תקווה והחלמה, שלצידה גילויים חדשים ששינו את חייה.
הכל התחיל כשענתי, אז תפאורנית בת 32, נפצעה בתאונת עבודה כשנפלה עליה קוליסה, ופתאום באמצע החיים מצאה את עצמה מוגבלת מאוד. "הייתי עם פגיעה קשה בגב התחתון, פריצות דיסק ועצבים שנקרעו. מצבי הלך והידרדר. בהתחלה לא יכולתי לדרוך על הרגליים, בהמשך פחות ופחות הרגשתי אותן, ובאיזשהו שלב לא יכולתי ללכת בכלל, והייתי פשוט יושבת שעות על גבי שעות בבית", היא מספרת.
אבל למרות מצבה המחמיר, בכיסא גלגלים לא הסכימה להשתמש. אם תרצו, זו הייתה עדות ראשונה לאופייה הלוחמני. "לא הסכמתי לשבת על כיסא גלגלים, למרות שהוכרתי על ידי המוסדות הרשמיים כנכה. בעיניי כיסא הגלגלים היה משהו שאמור להנציח את הנכות", היא משחזרת. באותה תקופה היא טופלה בבית לוינשטיין, ואף עברה בבית חולים ניתוח שהחמיר עוד יותר את מצבה, אבל תקווה ממשית לא יכלו לתת לה שם. ענתי מצידה הגיבה אחרת. היא פשוט סירבה להשלים עם המצב. "ביום שהרופאים הודיעו לי שלא אוכל ללכת יותר, ושאני צריכה להפסיק לחיות באשליות, החלטתי שאראה להם מה זה!".
יהיו שיקראו לזה גורל, אחרים יסתפקו ב"צירוף מקרים", אבל בדיוק באותו יום היא פגשה את הטאי-צ'י. היא לא ידעה הרבה על השיטה או על רפואה אלטרנטיבית בכלל, אבל משהו שם אמר לה שכדאי לה לנסות. "אני זוכרת שהרופאים קראו לבעלי, והתייעצו איתו איך לבשר לי את הבשורה המרה. בדיוק בזמן ההוא, כשנשארתי אצל הרופא בחדר ודפדפתי במגזינים שם, ראיתי באחד מהם כתבה על שיקום פגיעות באגן דרך טאי-צ'י". באותו יום קרה דבר נוסף: בבריכה שבה החלה לשחות בעקבות הפציעה היא נתקלה במודעה תמימה, שבישרה על פתיחת כיתת טאי-צ'י באותו ערב. היא נרשמה מיד.
את המשפט שאמר לה המדריך, רופא סיני במקצועו, כבר בפגישה הראשונה, היא לא יכולה לשכוח. "הוא הסתכל עלי ואמר 'את תהיי בסדר'. זה אדם עם ראייה אחרת של הגוף. הוא לקח אותי כפרויקט, הדריך אותי, לימד אותי לנשום. ופתאום תוך זמן קצר כבר יכולתי לעמוד, פתאום הכאבים פחתו. לפני הטאי-צ'י הייתי בכאב עצום כל הזמן". היא החלה לתרגל טאי-צ'י מדי יום, אימונים מפרכים של תשע שעות ביום, שבתחילתם הצליחה להזיז בעיקר את הידיים ואת פלג הגוף העליון, בזמן שהחלק התחתון נותר כבד תנועה והתקשה לזוז. 
באותה תקופה לא רבים הכירו את הטאי-צ'י בארץ, והמעטים שהכירו ראו בה בעיקר תורת לחימה, ופחות אמצעי לשיקום הגוף. אבל ענתי התעקשה: "עשיתי את התנועות של הטאי-צ'י עם הידיים ועם הנשימות ", היא מספרת. "אמנם את הרגליים לא יכולתי להזיז, אבל כל הזמן דמיינתי שהן עושות את התנועות. ואז פתאום, יום אחד, התחלתי להרגיש שבכל זאת יש שם חיים, שהן מגיבות. ואחרי חצי שנה של תרגול כבר עמדתי והלכתי על הרגליים". מי שהולך כל חייו כדבר בשגרה כנראה לא יוכל להבין זאת לגמרי, אבל כשענתי מתארת את הרגע ההוא שומעים בקולה, אפילו עשרים שנה אחרי, את ההתרגשות. למי שרוצה לקרוא לזה נס, היא מזכירה שמדובר בהרבה עקשנות והתמדה, ויכולת לראות את האור שבקצה המנהרה שהחיים זימנו לה.
- ובכל זאת, מאין הצלחת – את, שמעידה על עצמך שלא עסקת ברפואה סינית קודם – לשאוב את הכוח והביטחון שזה יצליח, בניגוד לכל התחזיות הקונבנציונליות?
"האמת, אני אפילו לא יכולה להסביר את זה במונחים ארציים- פשוט ידעתי! היה לי מדריך מצוין, והתהליך היה הדרגתי. הבעיה עדיין קימת, היא לא נעלמה, אבל היום היא פשוט לא מפריעה לי יותר".
- מה הדיאגנוזה הרפואית למקרה המדהים שלך?
"מבחינה רפואית אין לזה הסבר, אבל מבחינת הרפואה הסינית, כנראה שמה שקרה זה שהצ'י של הגוף פשוט בנה מעקפים למקומות הפגועים. הצ'י הוא אנרגיית החיים האוניברסלית, ולמדתי להשתמש בזה. מעבר להחלמה מהפציעה, המצב הכללי שלי פנטסטי, ואני לא חולה אף פעם. פשוט בריאה. מצד שני, ברור לי לגמרי שההחלמה באה בעקבות אימוני הטאי-צ'י. אפילו היום, אם אני לא מתאמנת כמה ימים, אני מיד מתחילה 'להרגיש' את הגב".
בעקבות הגילוי של הטאי-צ'י ולאחר שהחלימה מהפציעה, היה לה ברור שהיא רוצה לנסוע ללמוד בסין ולהעמיק בנושא הרפואה הסינית. "נסעתי כדי ללמוד כיצד לשפר את מצבי, בידיעה שמה שהיה טוב לי יכול להיות טוב לאחרים. הרגשתי מעין שליחות בעניין הזה - ולכן העמקתי ללמוד כל מה שנראה לי קשור להחלמה שלי. היום אני יודעת בברור שיש מקום לאימון מהסוג הזה לכולם על מנת למנוע או למזער מצבי פגיעות של הגוף מכל סוג שהוא".
בהתחלה היא נסעה ללמוד באוניברסיטה לספורט בבייג'ין, ובהמשך התמחתה גם אצל מורים סיניים פרטיים, עימם היא שומרת על קשר עד היום. "באוניברסיטה למדתי לצד צעירים בני 19-20 מכל העולם. הייתי הכי מבוגרת, בת 42, ובנוסף לכך גם מאוד לא גמישה ומוגבלת", היא נזכרת. "אבל בגלל מה שעברתי, הייתה לי מוטיבציה להצליח ולדעת עוד ועוד, וזה מה שעזר לי".
- ומה על הרופאים הקונבנציונליים? הלכת להראות להם את השינוי המדהים?
"מאז שהתחלתי עם הטאי-צ'י כבר לא הלכתי לרופאים יותר. חוץ מפעם אחת, כשחזרתי מסין, והתחנה הראשונה שלי הייתה בבית לוינשטיין. באתי אל הרופא, נעמדתי מולו, והוא פשוט נדהם לראות את השיפור שחל במצבי הבריאותי הכללי".
מוטיבציה לטפל
היום ענתי טפלר מטפלת באחרים בטאי-צ'י וצ'י-קונג בעיקר בנכים וחולים. היא עובדת יום יום, מבקשת לחלוק את מה שחוותה ולמדה עם אחרים ולנצל את הנסיון הנדיר שלה כדי לעזור. מיד כשחזרה לארץ מסין בפעם הראשונה החלה ללמד טאי-צ'י וצ'י-קונג בקבוצות גדולות. בהמשך עברה ללמד באופן פרטני. "ראיתי שעם כל אחד צריך לעבוד אחרת. לכל אחד מאיתנו יש יכולות אחרות ומגבלות שונות בין אם זו תקיעות פיזית או נפשית, וצריך להתאים את התנועה לאדם ולא את האדם לתנועה", היא אומרת. "היום אני עובדת עם הרבה נכים שבזכות הטאי-צ'י יכולים לעבוד עם הגוף. אני מכירה עוד אנשים כמוני, שהפכו למטפלים בטאי-צ'י אחרי שהחלימו מפגיעה קשה, מחלות או תאונות. אבל כמובן שהטאי-צ'י מיטיב עם כולם, לא 'המציאו' את זה בשביל נכים. אני יכולה להעיד על המורים שלי בסין, שהם אנשים שפשוט לא יודעים מהו חולי ומגיעים לגילאים מופלגים".
- מה יש בטאי-צ'י שמאפשר להחלים מפגיעות?
"דרך הטאי-צ'י לומדים להכיר את הגוף ומגבלותיו, וכשמודעים יותר לגוף – יודעים לעבוד איתו נכון. עם כל אחד מהמטופלים שלי אני עובדת אחרת. אני מטפלת במגוון תופעות רחב, החל בבעיות אורתופדיות, פגיעות גב וגפיים ועד חולי סרטן, חולים במחלות ניווניות ובעיות גנטיות. הטאי-צ'י לא תמיד פותר את כל הבעיות אבל הוא תמיד משפר את איכות החיים, ובדרך כלל המטופלים יצליחו לבצע דברים שקודם לכן הם התקשו בביצועם. במקרה של מחלות סופניות, אני רואה גם ליווי של אנשים אל המוות בצורה יותר נינוחה, כהצלחה".
אל תשכחו לנשום
- מה ההבדל בין טאי-צ'י לצ'י-קונג?
"אני לא רואה הבדל מפני שבשניהם הנשימה הנכונה היא הבסיס כדי לייצר צ'י יותר מלא ובריא. הדגש הוא על נשימה עמוקה דרך האף, שמנסים להוריד אותה עד הבטן. אחרי תרגול נכון נפח הריאות גדל, ומכיוון שהצ'י נוצר בריאות, המצב הבריאותי משתפר. כמו ביוגה, גם בטאי-צ'י יש המון שיטות, וכל אחד מוצא את הנישה שמתאימה לו", היא מסבירה. "אחד הדברים שהטאי-צ'י והצ'י-קונג עושים, כמו תורות אחרות מהמזרח, זה להביא לרמה של ריכוז שעוזר בחיי היומיום. אם האדם יותר מרוכז ופחות לחוץ הוא גם יותר בריא ויותר מודע, וכך הוא הופך מודע גם למזון שהוא צורך".
בינתיים הצליחה ענתי להפיץ את בשורת הטאי-צ'י והמודעות לא רק לעשרות מטופליה – אלא גם בביתה הפרטי. שתי בנותיה למדו בסין ומתרגלות טאי-צ'י באופן קבוע, אחת מהן אף מלמדת את התורה הסינית בהודו. גם בעלה תרגל יחד איתה במשך שנים ולאחרונה החל לרקוד בחוגי "גאגא" של אוהד נהרין. "בזכות הטאי-צ'י הפכנו למשפחה מודעת ובריאה, וכמובן שגם שינינו את התזונה", היא מספרת.
אפשר לראות שהטאי-צ'י וסין בהחלט חדרו לכל תחומי החיים המשפחתיים והאישיים אצל משפחת טפלר: בשנה האחרונה ענת הפכה רשמית ל"ענתי", אחרי שמורה סיני שלה הציע לה להוסיף לשמה 'תי', שמשמעו 'גוף'. "הוא אמר לי 'את כל הזמן ברוח, מרחפת, אולי ה'תי' יחבר אותך לגוף. אז הלכתי ושיניתי בתעודת זהות ל'ענתי', משום שככה ממילא כולם קראו לי מאז ומתמיד".